בונסאי – אמנות של גננות על מגש
בונסאי היא האמנות של אדריכלות גנים מיניאטורים, העוסקת בין השאר בגידול עצים ננסיים [כמו עץ בונסאי זית או פיקוס בונסאי] עד לזקנה מופלגת, לפעמים עד מאה שנים ויותר, במיכלים קטנים הממולאים בחופנים מעטים של אדמה. המילה היפנית בונסאי פירושה "שתול במגש". טכניקת גידול צמחי בונסאי שומרת על ממדיו הקטנים של העץ, ואף מעכבת את גידולו הטבעי, על ידי גיזום וחיתוך של השורשים והענפים. מנקודת ההשקפה היפנית, על כל פנים, הבונסאי היא יותר מאשר שתילת עץ. זוהי יצירה מושלמת של נוף ננסי טבעי בידי אדם, שלעיתים קרובות ייהנו ממנו נכדיו כעבור 50 שנה. הנוף ביפן הוא ששימש השראה לגידול עץ בונסאי לבית. ההרים הגבוהים והיערות ירוקי העד, בהם גדלו עצים בנקיקי סלעים או עצים שענפיהם השתלשלו מעל מצוקים התגמדו למידות זעירות נוכח תנאי גידול קשים. בדיוק כפי שאנו השתדלנו לחקות את הטבע ביצירת מסלעות וגינות של פרחי בר, כך חיקו היפנים את פלאי הטבע ביצירות עצי בונסאי.
בכדי להבין את סוד קסמה של האמנות המופלאה הזו ומדוע היא מרגשת מיליונים מכל קצווי תבל ננסה לעקוב אחר שורשיה התרבותיים, הפילוסופיים והאמנותיים. בחצרות המנזרים של סין העתיקה לפני כשלושת אלפים שנים נהגו להניח סלעים שנאספו בטבע והזכירו בצורתם את ההרים המקודשים שעל פי האמונה המקובלת בימים ההם היו מקום משכנם של האלים. האמונה הייתה שככל שהסלע בעל דמיון רב יותר להר המקורי בהתאם הוא בעל יכולת גדולה יותר להעביר את האנרגיות המופלאות של האלים אל האדם אשר בקרבתו. בחלוף השנים מזערו הנזירים את האמנות לכדי סלעים קטנים בקערות מים אותם הניחו בפינות התפילה האישיות שלהם. אמנות זו נקראה 'BO-SHAN-LU' (הרים קסומים). במאה השנייה לספירה הגיעו לסין מהודו נזירים בודהיסטים שהביאו עימם ידע רפואי רב ונשאו בכליהם קערות בהן גדלו צמחים מרפאים. צמחים אלו ששהו בכלים תקופות ארוכות החלו לקבל צורת עץ ננסי. באופן טבעי התפתחה אמנות שיצרה תבניות נוף ששילבו בין ההרים הקסומים ובין צמחי המרפא וזנים נוספים של שיחים ועצים. אמנות זו נקראה –penjing. שנים לאחר מכן ספגה יפן השפעות רבות שמקורן בסין. ארכיטקטורה, שירה, קליגרפיה וגם ה- penjing חדרו למנזרים היפניים ולאריסטוקרטיה המקומית. אמנות הטיפוח של עץ בודד בכלי שטוח כבשה את לב היפנים במיוחד. המאפיין העיקרי של האמנות כפי שבאה לידי ביטוי ביפן הוא ההתמקדות ביצירת העתק מושלם ככל האפשר של הטבע, זאת לעומת הנטייה הסינית לזרום עם יצירותיהם אל מחוזות הדמיון, המיתולוגיה והאגדה. עם השנים השתלבה האומנות בפילוסופיה והפכה לסמל של ההרמוניה בין האדם הרוח והטבע. הבונסאי תואר על ידי המאסטרים היפנים הראשונים כתמצית יופיו של הטבע והעיסוק בבונסאי לתפיסתם הינו מסע של האדם להכרת חלקו ביקום ועוצמתו של הטבע.
בישראל הפופולאריים מבין עצי בונסאי הם עץ האהבה, עץ השפע, עץ הכסף וכן סוגי פיקוסים שונים.
בכדי להבין את סוד קסמה של האמנות המופלאה הזו ומדוע היא מרגשת מיליונים מכל קצווי תבל ננסה לעקוב אחר שורשיה התרבותיים, הפילוסופיים והאמנותיים. בחצרות המנזרים של סין העתיקה לפני כשלושת אלפים שנים נהגו להניח סלעים שנאספו בטבע והזכירו בצורתם את ההרים המקודשים שעל פי האמונה המקובלת בימים ההם היו מקום משכנם של האלים. האמונה הייתה שככל שהסלע בעל דמיון רב יותר להר המקורי בהתאם הוא בעל יכולת גדולה יותר להעביר את האנרגיות המופלאות של האלים אל האדם אשר בקרבתו. בחלוף השנים מזערו הנזירים את האמנות לכדי סלעים קטנים בקערות מים אותם הניחו בפינות התפילה האישיות שלהם. אמנות זו נקראה 'BO-SHAN-LU' (הרים קסומים). במאה השנייה לספירה הגיעו לסין מהודו נזירים בודהיסטים שהביאו עימם ידע רפואי רב ונשאו בכליהם קערות בהן גדלו צמחים מרפאים. צמחים אלו ששהו בכלים תקופות ארוכות החלו לקבל צורת עץ ננסי. באופן טבעי התפתחה אמנות שיצרה תבניות נוף ששילבו בין ההרים הקסומים ובין צמחי המרפא וזנים נוספים של שיחים ועצים. אמנות זו נקראה –penjing. שנים לאחר מכן ספגה יפן השפעות רבות שמקורן בסין. ארכיטקטורה, שירה, קליגרפיה וגם ה- penjing חדרו למנזרים היפניים ולאריסטוקרטיה המקומית. אמנות הטיפוח של עץ בודד בכלי שטוח כבשה את לב היפנים במיוחד. המאפיין העיקרי של האמנות כפי שבאה לידי ביטוי ביפן הוא ההתמקדות ביצירת העתק מושלם ככל האפשר של הטבע, זאת לעומת הנטייה הסינית לזרום עם יצירותיהם אל מחוזות הדמיון, המיתולוגיה והאגדה. עם השנים השתלבה האומנות בפילוסופיה והפכה לסמל של ההרמוניה בין האדם הרוח והטבע. הבונסאי תואר על ידי המאסטרים היפנים הראשונים כתמצית יופיו של הטבע והעיסוק בבונסאי לתפיסתם הינו מסע של האדם להכרת חלקו ביקום ועוצמתו של הטבע.
בישראל הפופולאריים מבין עצי בונסאי הם עץ האהבה, עץ השפע, עץ הכסף וכן סוגי פיקוסים שונים.
